מאסר למחבלים שתכננו לפוצץ משאית תופת ליד הכנסת

בית המשפט המחוזי בירושלים גזר היום 12 שנות מאסר על מוסטפא עבד אל נבי ו-5 שנות מאסר לצד מאסר על תנאי על אחמד נתשה, לאחר שהנאשמים ביצעו הכנות לפיגוע טרור בסמוך לכנסת.

על פי כתב האישום המתוקן, הנאשמים תכננו לפוצץ משאית תופת מלאה במיכלי גז. הם צפו בקביעות בסרטוני דאע”ש הכוללים הטפות דתיות, עריפות ראשים והוצאות להורג שונות, ונשאו שבועת אמונים לארגון.

אחד הנאשמים רכש חומרים וניסה להכין מטען נפץ בעצמו, ואילו השני ביקש להשיג עבורו כלים וחומרים הדרושים לכך. בנוסף, ניסו הנאשמים לגייס שותפים להשלמת הפיגוע. הפיגוע לא יצא אל הפועל בעקבות מעצרם, ולמרות רצינות כוונותיהם, לא נגרם נזק בפועל.

הנאשמים הורשעו, כל אחד על פי חלקו, בביצוע עבירות של הכנה לביצוע מעשה טרור של רצח בנסיבות מחמירות, ניסיון לפעולה בנשק למטרות טרור, קשר למעשה טרור של פעולה בנשק למטרות טרור, אימונים או הדרכה למעשה טרור וחברות בארגון טרור.

פרקליטות מחוז ירושלים, באמצעות עו”ד ענת ארוסי-כהן, טענה כי מדובר בפרשה חמורה במיוחד של תכנון פיגוע תופת, אשר ליבת חומרתה נעוצה בכך שהמעשים אינם בגדר מחשבות בלבד, אלא תכנית אופרטיבית ומושקעת. הפרקליטות ציינה כי מכלול הראיות, לרבות הצפייה היומיומית בסרטוני אלימות קיצונית, החזקת חומרי הסתה והדרכה, כתיבת נוסחאות להכנת חומרי נפץ וגיוס שותף, מצביעות על כוונה ממשית של הנאשמים לבצע פיגוע קטלני. לכן, לשיטתה, הענישה צריכה לשקף עונש שלא יפחת מהעונש שהיה מוטל עליהם אילו הניסיון היה מצליח. כמו כן הדגישה הפרקליטות את הצורך בהחמרה ניכרת בענישה, במיוחד לאחר אירועי 7.10.23 אשר מחייבים מסר משפטי ברור של הרתעת היחיד והרבים, גם במקרים שבהם הפיגוע סוכל. הפרקליטות ביקשה להטיל על עבד אל נבי 17 שנות מאסר, ועל נתשה 5–7 שנות מאסר, לצד מאסר על תנאי וחילוט המכשירים שנתפסו.

הנאשמים עצמם טענו כי לא הייתה להם כוונה ממשית לפגוע באיש וכי מדובר ב״דיבורים בלבד״. בית המשפט קבע כי: “הנאשמים שבפנינו ביצעו מעשי הכנה משמעותיים לצורך פיגוע טרור שמטרתו הרג ופגיעה בחפים מפשע… תוכניותיהם של הנאשמים סוכלו בעקבות מעצרם, ולא בשל חרטה או החלטה שלהם עצמם. פוטנציאל הנזק שהיה עלול להיגרם כתוצאה מהמעשים הוא עצום, ורבים היו עלולים לקפח את חייהם…שני הנאשמים הם צעירים ללא הרשעות קודמות. הם הודו במיוחס להם וחסכו זמן. עם זאת, הנאשמים לא הביעו חרטה ממשית על מעשיהם, לא בבית המשפט ולא בפני קצינת המבחן.”