אי שם בתחילת שנות ה-70, החלו בחיל האוויר להפעיל כלי טיס ללא טייס. ההתחלה הייתה עם שלוש מילים שקיבלו את ראשי התיבות ‘מל”ט’ – מטוס ללא טייס. חלפו כמה שנים, והטכנולוגיה שהתפתחה הביאה גם לשינוי השם ולמזעורו של כלי הטיס שקיבל את השם ‘מזל”ט’. אצל רבים הקונוטציה הראשונה הייתה לצמד המילים ‘מזל-טוב’, אך במקרה של חיל האוויר, המשמעות הייתה שונה: מטוסים זעירים ללא טייס. חלפו עוד שנים, והמטוס הזעיר הפך לגדול יותר, אז קיבל את השם ‘כטב”ם’, כלומר, כלי טיס בלתי מאוייש. לפני כמעט עשור, התחולל שינוי נוסף. הפעם הוקמה לשם כך ‘תוכנית אב’, ועשרה צוותים בחיל האוויר דנו בחזון המערך בתחום המבצעי, כלומר הפעלת הכלי, אחזקתו, ולמעשה כל מה שמסביב לכלי הענק הזה, שעבר אבולוציה של ממש, ולא פחות חשוב, גם השם החדש: כטמ”ם. כלי טיס מאוייש מרחוק. לא עוד הסתכלות שלילית על כך שאינו מאוייש, אלא התבוננות חיובית, על האיוש מרחוק.
אם נדמה לכם שכל ההקדמה הזו היא טרחנית, או אין לכם מושג עד כמה זה בנפשם של מפעילי הכטמ”מים, שאוזנם רגישה להבדל אם אמרתם כטב”ם או כטמ”ם. כזה הוא רב סרן ר’, תושב מרכז הארץ, שרק לפני שבוע עוד היה מעל איראן, והיום הוא במקביל גם בספסלי האוניברסיטה לומד כדי לקבל את התואר, וכל זה קורה כשהוא בין שמים וארץ, תרתי משמע. זה נכון מאז השבעה באוקטובר, ונכון שבעתיים מאז המלחמה מול איראן במבצע ‘עם כלביא’.
רב סרן ר’, הוא אדם חביב ביותר, ובמהלך השיחה הוא מתעניין מאוד בנעשה במגזר החרדי. לרגעים אחדים היה נדמה ששכחנו את הסיבה שלשמה התכנסנו, כשאני מסביר לו על הציבור החרדי. ללא אנשי אבטחת המידע שהיו לחוצים מבחינת הזמן, סביר שהיינו ממשיכים לנהל עוד שיח ארוך על המגזר, אך אלו החזירו אותנו לקרקע המציאות, לדבר על מה שהכי רחוק מהקרקע.
במהלך הראיון עם רב סרן ר’, אני מגלה פרט מעניין מאוד, שסביר שיספר על כך גם לנכדיו. ר’ היה הראשון שנכנס במבצע ‘עם כלביא’ לשמי איראן. “אתה יודע, היום הסתכלתי על הצילומים מההקלטות של אותו לילה – לפנות בוקר. הייתה לי הזכות להיות המטיס הראשון, ואני הכנסתי את המטוס הראשון לאיראן”. וכאשר הוא מדבר על כך שהכניס את המטוס הראשון לשמי איראן, אפשר גם להבין שהוא היה הראשון מכלי הטיס הישראלים שיצאו אל המבצע הזה, הרבה לפני שכלי הטיס המאוישים של החיל, המריאו מבסיסם בארץ.
כמה זמן לוקח לך להגיע מהבסיס לשמי איראן?
לוקח די הרבה זמן לכטמ”מ להגיע מישראל לאיראן. בוא נאמר כך, טהראן נמצאת 1600 ק”מ מישראל, אבל יש באיראן גם מקומות קרובים יותר. בפועל לוקח לנו כמה שעות טובות להגיע לשם.
מתשובה זו ניתן להבין, שהרבה לפני המטוסי ה-F35 ושאר המטוסים שהמריאו מישראל, רב סרן ר’ וחבריו כבר היו באוויר. “כדי לעמוד ולהיות מוכנים בשעת השין והתקיפה, המראנו והתכוננו הרבה שעות לפני, ובשעת השין, חצינו את הקו לאיראן”, הוא אומר. לדבריו: “למרות השעות הרבות לטוס עד לשם, בכל זאת יש לי הרבה שעות עבודה-טובה מעל איראן”. “היכולת שיש בכטמ”מים מאפשר לנו שהייה של פרקי זמן ממושכים מעל אזורי העניין בשמי האוייב, מה שמלמד שמהלילה שבין חמישי לשישי, עת החלה התקיפה, ועד להפסקת האש בפועל, לא היה רגע אחד שלא היו בו כטמ”מים מעל שמי איראן”. במילים אחרות, מערך הכטמ”מים של חיל האוויר ייצר רצף אווירי מעל אזורי העניין באיראן, ויצר סגר קרקעי מהאוויר, פשוטו כמשמעו, כך שכל איום שהיה על הקרקע, הושמד באופן מיידי.
כדי להבין עד כמה חשיבותו של הכטמ”ם במלחמה, אפשר לספר שכלי כזה, יכול לשהות באוויר סדר גודל של 35 שעות. בפועל, משתדלים בחיל האוויר לא להביא את הכלים לכדי מיצוי השעות, כך שסדר הגודל זה קצת יותר מיממה, ויש סיבה טובה להחזיר אותו וזה לא רק בשם פרק הזמן הארוך, אלא גם כדי לחמש אותו מחדש בבסיס בישראל, ולהטיס אותו חזרה למשימה הבאה, אל שמי איראן, להשמיד עוד ועוד מטרות.
תאר לי את התחושה בפעם הראשונה שאתה מטיס את הכלי והוא יוצא מהבסיס לכיוון איראן
הרגשתי את תחושת המשמעות הצבאית הגדולה ביותר שניתן להרגיש. זה מיקס של מתח ודריכות, תחושה של מסוגלות, שאני התכוננתי והתאמנתי והוכשרתי לה, כדי להתמודד עם אויב הגדול ביותר של ישראל. ואם היום זאת איראן אז אנחנו נכונים להתמודד עם איראן. אני חייב לומר שהרגשתי מפוקס, היה לי מאוד ברור מה הפעולות שצריך לעשות, ידעתי איפה האיומים. עם זאת, יש דריכות, זו טריטוריה חדשה, אי וודאות אחרת, ויש כמובן חרדת קודש אחרת. כשמסתכלים על התחושה וביצוע המשימה, אי אפשר להתעלם מזה שאתה רואה זריחה מעל ערי איראן ונופלת לך ההבנה שהנה, זה קורה. אמנם אני פיזית לא מעל איראן אבל המטוס שלי כן, ובכל החושים והמנטליות והשכל אני לגמרי מעל איראן עם משימה שיש לי לבצע. אין ספק שההכשרה שלנו והאימונים שלנו, כמו גם המוכנות המנטלית שנדרשים לה כחלק מהקריירה, היא זו שמרגיעה. אני יכול לומר לך על עצמי שהייתה לי תחושה טובה, שאני יודע שיש לי משימה שנדע לבצע אותה ולהחזיר את הכלי חזרה בשלום. זו תחשוה של הגשמה עצמית.
באלו נקודות בדיוק טס עם כלי הטיס שלו, רב סרן ר’ לא חושף, אך כשאני שואל אותו מה הנקודה הכי רחוקה שלשם הכטמ”ם שלו הגיע, הוא מוכן לחשוף ולומר לי שזה היה מעט מעבר ל-1,600 ק”מ, כלומר, מעט מעבר לטהראן. המשימות שקיבלו הוא וחסריו היו מאוד ברורות; , תקיפת מטרות, סיפוק מודיעין, ופעמים רבות אף מנעו את תגובת האויב. לדבריו, “עם התקדמות הימים, גם ההישג המבצעי הטקטי מתחדד. בהתחלה זה היה אבטחת טיסה, כדי לאפשר לפגוע באיומים הקרקעיים שאיימו על טייסי מטוסנו. למעשה היינו צריכים לבצע משימות שייצרו לנו עליונות אווירית. בימים הבא, זה כבר היה בהתאם למודיעין חדש ולהתקדמות הלחימה בגזרות שונות, ומבחינתו זה בא לידי ביטוי באופנים שונים. אני כן יכול לומר, שהמשימה הראשית הייתה לתקוף על מנת לפגוע ביכולת השיגור. כך יצא שכאשר מזהים משגר, אנחנו דואגים למנוע שיגור כדי למנוע פגיעות בעורף, והייתה כמות משגרים שסגרנו עליהם מעגל”.
רב סרן ר’ שהיה סמ”ט ב’ בטייסת (סגן מפקד טייסת ב’), צפוי להכנס בעוד מספר שבועות לתפקיד חדש, כשיהפוך להיות סגן מפקד טייסת 147, המכונה גם “טייסת האיל הנוגח”, והוא יושב בבסיס פלמחים. רגע לפני שאנחנו מסיימים את הראיון, אני מתעניין אם בדומה למטוס רגיל, הוא יכול להכניס את כלי הטיס שלו למצב של ‘טייס אוטומטי’, ולחכות לרגע שיגיע מעל שמי איראן. התשובה שלו היא החלטית ומיידית: “ממש לא, אנחנו תמיד אלו שמטיסים, אין דבר כזה טייס אוטומטי. יש אמנם טכנולוגיות שעוזרות לייעל אבל צוות אנשים מטיס את המטוס.
אתם לא קמים מהכסא כל הזמן הזה שהוא באוויר? יותר מיממה?
קמים. בגלל שמדובר בשעות רבות כל כך, אז יש תחלופה בתוך התחנה הקרקעית שנקראת ‘תחנת ההטסה’. צריך לנוח בשעות הרבות האלו, ומטבע הדברים יש ‘העברת מקל’ בצורה מאוד מסודרת, שאגב, זה בדיוק חלק מההכשרה שלנו”.
אני מתעניין אצלו על הכטמ”מים שהופלו במערכה הנוכחית באיראן, והוא פחות רוצה להתייחס למה שקרה, אך כן יכול להעיד שכלי הטיס האלו, הם כלים שמפעיליהם שומרים עליהם באדיקות. “אני אוהב אותו כמו אתרוג בסוכות. אנחנו דואגים להם בצורה הבטוחה ביותר, ובוודאי שאם יש אירועים מצערים מהסוג הזה, הם מתוחקרים לעומק. דבר אחד אני יכול לומר, טוב שאף מטוס מאוייש לא הופל.
